מחסנאי הלילה בחיפה מוסר מכשיר קשר לנהג עשר דקות אחרי חצות ורושם את המסירה. בבוקר מנהל המחסן פותח את הכרטיס של הנהג וקורא ליד מכשיר הקשר את התאריך של אתמול. יומן הפעילות, שתי לחיצות משם, מראה את התאריך של היום. אף אחד משני המסכים לא משקר. הכרטיס שאל את מסד הנתונים מה היום, ומסד הנתונים, שיושב בארון שרתים בפרנקפורט ומחזיק את השעון האוניברסלי, ענה שעדיין הערב הקודם. היומן שאל את הדפדפן, שיודע איפה הוא עומד. איש לא ישים לב עד שמישהו ישאל למה הנהג קיבל מכשיר קשר לפני שהמשמרת שלו התחילה.
בכל צוות מתקתקים בסתר שלושה שעונים. לשרת יש שעון, וכמעט תמיד זה השעון האוניברסלי. לדפדפן יש שעון, שכוון בידי בעל המחשב הנייד. ולאדם יש שעון: השעון של המקום שבו הוא עומד. רוב התוכנות אף פעם לא מכריעות מי משלושתם הוא האמת; הן לוקחות את הקרוב ביותר לשורת הקוד שבמקרה נכתבה. חותמת שנכתבה בשרת אומרת יום אחד, גרף שצויר בדפדפן חותך את השבועות לפי יום אחר, ואימייל שמשימה מתוזמנת חיברה משתמש בשלישי. הפערים קטנים, שעה או שעתיים סביב חצות, והם נוחתים בדיוק במקום שכואב: הניפוק שקרה ״אתמול״, השבוע שמתחיל יום מוקדם מדי, משמרת הלילה שהעבודה שלה שייכת לשני ימים שונים. גם מי שיודע על שלושת השעונים לא תמיד יודע איזה מהם כתב את השורה שמולו, כי השורה לא אומרת.
ואז יש את השאלה איך כותבים את היום אחרי שיודעים מהו. 3/10 הוא השלישי באוקטובר בירושלים, בלונדון וברוב העולם, והעשירי במרץ בשיקגו. שתי הצורות נכונות ושתיהן בשימוש יומיומי, ולצוות שיש בו אדם אחד מכל מסורת יש בכל מסך תאריך שמישהו קורא לא נכון. גיליון אלקטרוני פותר את זה בניחוש לכל תא בנפרד, וכך נוצרת עמודה אחת שמחזיקה שני סוגי תאריכים בלי שאיש יודע. לא 03/10 ולא 10/03 הם עניין של טעם. זו מוסכמה של מדינה, קבועה כמו הצד של הכביש שנוסעים בו, וכלי צריך להכיר את המוסכמה של המדינה שבה הוא עובד, לא של המדינה שבה הוא נכתב. מי שמייבא גיליון כזה למערכת אחרת מגלה את זה רק כשחצי מהתאריכים זזים בחודשים. זו לא טעות של מישהו; אלו שתי מסורות שנפגשו בעמודה אחת.
יום הוא הכרעה, לא מדידה.
הדרך החוצה בנויה משלושה חלקים, ואף אחד מהם לא מתוחכם. ראשית, סביבת העבודה היא בעלת השעון. לא השרת, לא הדפדפן, לא האדם: הארגון אומר פעם אחת איפה הוא נמצא, וכל יום שהוא כותב — כל ניפוק, כל אישור מסירה, כל שבוע בגרף, כל אימייל של בוקר — נחתך לפי השעון הזה. מנהל שנוסע לחו״ל עדיין רואה את היום של סביבת העבודה, כי הרשומה שייכת לסביבת העבודה ולא לנוסע. שנית, סביבת העבודה היא בעלת הצורה, שנבחרת פעם אחת בידי המנהל שלה, וכל מסך, ייצוא ואימייל כותבים אותה באותו אופן. הצורה היא אף פעם לא העדפה אישית, כי תאריך שנכתב בשתי צורות באותה ישיבה הוא תאריך שאיש לא סומך עליו. שלישית, הכלי צריך לדעת מה מדינה נוהגת לכתוב ולומר זאת, כך שהבחירה היא אישור ולא עבודת מחקר. לסביבת עבודה בירושלים מוצעים יום, חודש, שנה ושעון של 24 שעות; לסביבה בשיקגו — חודש, יום, שנה ושעון של 12 שעות; ומנהל שרוצה משהו אחר שומר על שלו. הכלל נראה מובן מאליו עד שסופרים כמה כלים מפרים אותו.
יש צורות שעוקפות את הדו-משמעות לגמרי. חודש במילה, ״3 באוק׳״, אי אפשר לקרוא לא נכון באף מסורת, והצורה שמתחילה בשנה ממוינת נכון בכל רשימה. כלי שמציע את הצורות המספריות ואת הצורות עם שם החודש זו לצד זו, כל אחת כתובה כתאריך של היום, נותן למנהל לראות את הבחירה במקום לפענח אותה. רשימה שממוינת לפי תאריך שמתחיל בשנה ממיינת את עצמה; רשימה שממוינת לפי כל צורה אחרת צריכה שהכלי ידע שמדובר בתאריך.
כך GearLogs עושה את זה. בהגדרות יש כרטיס תאריך ושעה אחד למנהל סביבת העבודה: אזור הזמן, כשכל אזור מופיע עם ההפרש והעיר שלו ונמצא בחיפוש לפי עיר, מדינה או הפרש; תבנית התאריך, עשר צורות, מספריות ועם שם החודש, כל אחת מוצגת עם התאריך של היום, והמספריות גם עם המדינות שנוהגות לכתוב כך, והצורה של אזור הזמן ראשונה; תבנית השעה, 24 שעות או 12 שעות במסכים באנגלית; והיום שבו מתחיל השבוע. כשבמדינה של אזור הזמן נהוג לכתוב אחרת ממה שנקבע, משפט אחד מציע את שלוש ההגדרות, וכפתור להחיל אחד מחיל את שלושתן. כל מסך, כל ייצוא, כל אימייל והעמוד של האדם עצמו ב״הציוד שלי״ קוראים את אותן ארבע הגדרות, והיום שבו נרשם ניפוק הוא היום של סביבת העבודה, לא היום של השרת.
מנהל המחסן פותח את הכרטיס של הנהג. מכשיר הקשר יצא היום, עשר דקות אחרי חצות, ובדיוק אז הוא יצא.
